'הפסקה', ספר שיריה הראשון של מעין לוי בן סֶטון, מוסיף למדף השירה הישראלית הצעירה קול רענן המתייחד בישירותו, בכנותו ובהומור עצמי שלו. זהו קול שמסוגל עדיין להביע שמחה אמיתית, אך אינו משתתק גם בתחנות היותר קשות של החיים, ובפרט באלו של הלב. הכנות הכמעט אכזרית של 'הפסקה' מיתרגמת לא פעם לדיבור חשוף, 'מביך', אבל דיבור שטמון בו אומץ מיוחד. ' מַה לֹּא בָּרוּר?' היא שואלת, 'אֲנִי מְדַבֶּרֶת כְּמוֹ מְטֹרֶפֶת, / אֲבָל חַיָּה כְּמוֹ שְׁפוּיָה'. יֵשׁ לִי כִּסֵּא רֵיק בַּלֵּב, לֹא ס ְתָם כִּסֵּא מֵאִיקֵאָה – כִּסֵּא הַמְּלָכִים שֶׁל אָבִי. אֲנִי מוֹשִׁיבָה עָלָיו כִּמְעַט כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַשְׁבָן, וּמַמְלִיכָה אוֹתוֹ עַל נַפְשִׁי הָרֵיקָה. ... הָיִיתִי נוֹתֶנֶת הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁעַל הַכִּסֵּא שֶׁלִּי יֵשֵׁב מִישֶׁהוּ, אֲפִלּוּ אֶחָד מְכֹעָר כְּמוֹ מִיסְטֶר בִּין, שֶׁאֶצְחַק אִתּוֹ בְּאֹשֶר וְעֹשֶר עַד עֶצֶם הֶחָזֶה. שיריה של לוי בן סֶטון נעים במנעד רחב: מפרוזה פואטית שחיה ובועטת בעברית אורבנית דיבורית, ועד לשירים ששפתם החגיגית והמרוכזת מהדהדת דיבור של תפילה. משירי 'הפסקה' נשקף עולם ארעי של עבודות מזדמנות, תובנות רוחניות, גברים מתחלפים ובדידות. זהו גם עולמה של בת קיבוץ שמתייחסת לתל אביב כאל קיבוץ גדול. כבדרך פלא, גם בתוך הוויה אורבנית של ניכור ואכזבה קולה של לוי בן סטון שומר על מידה מפתיעה של אופטימיות ותום. זאת הנימה גם בשירי האהבה המתפרשׂים על פני מחצית הספר ומגוללים סיפור של חיפוש מתמיד, הרעבה עצמית, התמכרות, וגעגוע. מעיין לוי בן סֶטון נולדה בקיבוץ רגבים, 1975. היא למדה מחול והופיעה כרקדנית בארץ ובפאריס, עבדה לפרנסתה כמודל ציור, כמזכירה וכטבחית. כיום היא מלמדת פילאטיס ומנהלת סטודיו ליוגה ביפו. לוי בן סֶטון היא בוגרת בית הספר לשירה הליקון 2009.