לכאורה איבון עסוקה יום־יום בהכנות לארוחות ומקפידה על כל מנה ומנה – חשוב לה שכל אחת תצא מתחת ידה מושלמת ושתערב לחיכו של בעלה האהוב, המרגיז. כזה היה מן היום שהכירו, איש מרשים ותובעני, נערץ ומכביד בהרגליו, ולכולם היא נענית, במסירות או מתוך הרגל שכבר אי אפשר להשתחרר ממנו. ובכל זאת, בין כל הפעולות הטקסיות, הביתיות, צצים ועולים לא קרואים מראות שונים לגמרי מתקופת המלחמה בתוניס, שנים לפני שהכירה אותו. אז כבשו הגרמנים את עירה האהובה, והוריה האמידים, אחיה והיא עשו הכול כדי שלא לרעוב. אחות אחת הייתה לה ושלושה אחים, ומלחמת העולם השנייה שינתה את כולם. שנים ארוכות התאמצה להשכיח מעצמה כמה מעשים שנעשו אז ושלא היה בכוחם להימנע מהם, כל כך חזק היה הדחף לשרוד. על אחד מהם, מביש במיוחד בגלל אחריתו הקטלנית, היא מנסה לכפר גם עכשיו, ולא במחווה חד־פעמית אלא כמה פעמים בשבוע. טקס אחר נדרש לשם כך, קבוע כמו בישוליה, אבל שלא כמוהם הוא נעשה בחשאי. אפילו לבעלה לא סיפרה על כך מעולם, לא על הטקס ולא על המעשה שחולל אותו – עדיף שיישמר לנצח בסוד. בקול בשל ובוגר, ובלי כל היסוסים, רחל גץ־סלומון מצליחה לספר כבר בספר ראשון על כברת חיים שלא הרבו לעסוק בה ולהקים אותה כאן על כל מורכבותה ומטעניה, לעיני הקורא.